<h1>סמ"ג לאוין סימן קי"א</h1>
<h2>דף ה.</h2>
הלכה למעשה הוא שהאשה ביום שפוסקת בו מלראות תלבש בגדים לבנים נקיים מכתמים קודם שיהיה לילה, ותתחיל לספור למחרת שבעת ימי ספירתה וכל ז' ימי ספירתה צריכה ליקח בגד פשתן נקי ולבן או מוך (ע"פ סה"ת סי' פ"ז) ולהכניסו באותו מקום בעומק ולחורין ולסדקין, שכן מוכיח בפ"ק דנדה (ה' א') שאומר שם כשהיא ממהרת אינה מכניסתו לחורין ולסדקין (ע"פ יראים סי' כ"ו דף כ"ו א'), ולהוציאו ולראות אם ניכר בו שום אדמומית וכן עושה שחרית וערבית, בשחר כשעומדת ממטתה וערבית כשהולכת לבית הכנסת קודם שיהא לילה (ע"פ סה"ת שם). ואם שכחה ולא בדקה עצמה כי אם יום שפסקה בו לערב, ולמחרת שהוא יום ראשון של ספירה בדקה עצמה שחרית וערבית ולא בדקה עצמה עד יום השביעי כמו כן שחרית וערבית מותרת וטובלת בלילה וטהורה, כדתנן בפרק אחרון (נדה ס"ח ב') הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור ויום שביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו רבי אליעזר אומר הרי אלו בחזקת טהורין רבי עקיבא אומר אין להם אלא יום שביעי בלבד, ובפרק ראשון (ז' ב') פוסק שמואל כרבי אליעזר בארבע וזו אחת מהן (סה"ת סי' פ"ח). אבל אם בדקה יום ראשון ויום שמיני בלבד ולא ביום השביעי בזה נחלקו רב ורבי חנינא בפרק אחרון (ס"ט א') ואליבא דרבי אליעזר, שרב מתיר הואיל ובדקה בתחילתן של שבעה אף על פי שלא בדקה בסופן ורבי חנינא אוסר הואיל ולא בדקה בסופן, ואומר שם שכמו שמתיר רב תחילתן אף על פי שאין סופן כך מתיר [רב] סופן אף על פי שאין תחילתן, כלומר שבדקה עצמה יום שביעי ולא בדקה יום ראשון, והואיל ולא נתברר הלכה כדברי מי ראוי להחמיר כדברי רבי חנינא שלא יהא יותר מחמשה ימים בין בדיקה לבדיקה מלבד [בדיקת] יום שפסקה בו שצריכה לבדוק לערב כדי להפריש בטהרה (ע"פ סה"ת שם ע"ש), ואם בדקה עצמה לערב של יום שפוסקת בו כדי להפסיק בטהרה ולמחרת שהוא יום ראשון לא בדקה וגם ביום הז' לא בדקה עד יום השמיני בזה אפילו רב מודה שאינו מועיל כלום שהרי אין כאן לא תחילתן ולא סופן (סה"ת שם). ובספר חפץ פוסק רב ור' חנינא הלכה כרב, ומכל מקום מאחר שאין זה פסק מבורר ראוי להחמיר בדבר.
<h2>דף יא:</h2>
שנינו בפרק ראשון דנידה שהאשה צריכה לבדוק (להיות בודקת) עצמה פעמים ביום בשחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ובגמרא (י"א ב') אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרות שמתוך שצריכה בדיקה לטהרות צריכה בדיקה גם לבעלה אבל אם אינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה לבעלה, ואומר שם מאי קמ"ל תנינא, בפרק שני (ט"ו א'), כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, אי מהתם הייתי אומר באשה שיש לה ווסת קמ"ל שמואל אפילו באשה שאין לה ווסת ומקשה והא אמרה שמואל חדא זימנא דאמר רב ירמיה בר אבא אמר שמואל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק והעמדנוה דווקא בעסוקה בטהרות ומתרץ חדא מכלל חברתה איתמר ואומר שם תניא נמי הכי בד"א לטהרות אבל לבעלה מותרת בד"א כשהניחה בחזקת טהורה אבל אם הניחה בחזקת טמאה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני, ומסתמא זאת הברייתא מדברת אפילו באין לה ווסת (שהרי לא) [מדלא] מצא התנא חילוק להחמיר כי אם בהניחה בחזקת טמאה, ואף על פי שיש ברייתא לפנים (י"ב א') שמחלקת בעניין זה, אבל אם הניחה בחזקת טמאה (וכו') [לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני] ומעמיד אותה שם דווקא ביש לה ווסת ואין חושש לחלק באין לה ווסת והניחה בחזקת טהרה, יש לפרש ששם משמיענו חידוש שבין ערה בין ישנה צריכה שתאמר טהורה אני, אבל אם הניחה בחזקת טהורה אפילו אין לה ווסת אם היא ערה ותבעה לתשמיש אינה בחזקת טמאה דכיון דתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו אפילו לטהרות כמו שאומר שם (י"ב א') (שמאחר) [דכיון] שתבעה ומרצה אותה אם ראתה היתה נזכרת ואומר לו, ועוד יש לפרש דהכא סמיך ארישא דברייתא אחרת השנויה בתוספתא (פ"ג ה"ג) מעוברת ומניקה שראתה דם בועלה טהור למפרע וכל אשה שיש לה ווסת ושאר כל הנשים, פירוש שאין להן ווסת, טמאות במגע, פירוש לטהרות, וטהורות לבעליהן (ע"פ סה"ת סי' צ"ג ותו' י"א ב' ד"ה תניא). גרסינן לקמן בפרק שני (ט"ז ב') אמר רבי זירא בעל נפש כלומר אדם חסיד לא יבעול וישנה, פירוש בלא בדיקה, רבא אמר בועל ושונה בלא בדיקה שאין צריך בדיקה כי אם לטהרות ואומר שם תניא נמי הכי במה דברים אמורים לטהרות וכו' כמו שאמרנו למעלה, מכל אלה יש ללמוד שאשה אינה צריכה לבדוק את עצמה לא שחרית וערבית ולא בין השמשות ולא בשעת תשמיש ואפילו אין לה ווסת (ע"פ סה"ת סי' צ"ד) וכן כתב מורי במסקנא.
<h2>דף יד:</h2>
הנה דברנו ביודעת שראת דם, אבל מצאת כתם בחלוקה או בסדינה אם יודעת שיש לה חבורה או גרב שאם היתה מסירה הגלד והקליפה היתה מוציאה דם טהורה, דתולה כתם זה בזה, או בבנה או בבעלה ששכבו עמה או אשה אחרת ויודעת שיש להם מכה או גרב שיכולה להוציא דם על ידי הוצאת הקליפה כמו כן טהורה דתולה בהן, ואף על פי שעתה אינו מוציא דם מכל מקום שמא חפפו וגררו את עצמן עד שהוציאו דם בלא ראות, או נתעסקה בצפור או בבשר אדום או שישבה בצד העסוקין בהן שיכולה לתלות בהן שמשם בא הדם תולה בהם וטהורה ואפילו הכתם גדול (סה"ת סי' צ"ב), מפני שאיסור כתמים מדברי סופרים שנאמר (ויקרא ט"ו י"ט) דם יהיה זובה בבשרה, ולא כתם, הלכו בהן להקל (נדה נ"ח ב'), ואם אין מכה ולא גרב לא בה ולא באחד ששוכב עמה וגם לא נתעסקה בדבר אדום, אם הכתם גדול כגריס של פול ועוד טמאה, דמאיזה מקום בא אם לא מן המקור, ואם הכתם פחות מכגריס של פול ועוד, הוא חצי פול, רבי חנינא בן אנטיגנוס (שם) אומר תולה במאכולת ואף על פי שלא הרגה מאכולת תולה בה וטהורה, שאין לך מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דמים ואם באת להחמיר בזה לא תמצא אשה שטהורה לבעלה, לכך עד כגריס תולה בדם מאכולת, היא פרעוש וכנה, וטהורה, כל זה שנינו בפרק הרואה כתם (נ"ח ב') וכן הלכה (ע"פ לשון סה"ת שם ע"ש ובסמוך), וכן אומר [גם] בפרק כל היד (נדה י"ד ב') שצריך כגריס ועוד להוציא מספק דם מאכולת וכן סוברים רב חסדא ורבי חנינא ורבי ינאי ורבי אבהו בפרק הרואה כתם (שם) וכן הלכה, ומכאן אני סותר מה שכתב בספר התרומה (שם) דדווקא פחות מכגריס תולה. ומה שאמרנו שהכתם הנמצא בחלוק או הסדין טהור עד כגריס, ושיעורו תשע עדשות (נגעים פ"ו מ"א) שלש על שלש, והטעם לפי שתולה במאכולת, אין חילוק בדבר בין יהא כתם עגול בין יהא משוך וארוך, טהורה אם אין בה כגריס ואפילו לרבי אליעזר (בן) [ב"ר] צדוק שאומר בפרק הרואה (שם) כתם משוך בכל שהוא טמא ופוסק שם (נ"ט א') שמואל כמותו זהו דווקא אם נמצא על עד שבדקה בו אבל בכתם הנמצא בחלוק ובסדין אפילו משוך טהור עד כגריס, ומביא ראייה רבינו יצחק לדבר זה מדתניא בתוספתא (נדה פ"ז ה"ד) רבי אליעזר בן צדוק אומר משוך טמא בכל שהוא מפני שהוא דם הקינוח, משמע שמאחר שנותן טעם לדבריו מפני שהוא דם הקינוח שבכתם הנמצא בחלוק ובסדין טהור (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף טו:</h2>
גרסינן [בירושלמי וב]פרק כל היד אשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עליה ואומר בירושלמי (פ"ב ה"ד) הדא אמרה שאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה אלא יש לה לטבול מיד, וכן ראיתי גיסי ר"ש ברבי שמשון שהיה מנהיג לבתו לטבול אף בחורף בזמנה אף על פי שאין בעלה בעיר.
<h2>דף טז.</h2>
גרסינן ביבמות פרק הבא על יבמתו (ס"ב ב') היוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו אמר רבא לא נצרכא אלא אפילו סמוך לווסתה, אותה פקידה אינה בתשמיש שדבר זה אסור כאשר בארנו אלא מדברי רצוי ופיוסים ואין חוששין שמא יבא עליה (ע"פ סה"ת סי' צ"ג), אמנם רבינו שמשון איש ירושלם כתב בפרק הבא על יבמתו (עי' שם תד"ה חייב) שאותה פקידה בתשמיש ממש שכן משמע הלשון וקסבר כמאן דאמר בנדה בפרק כל היד (ט"ז א') ווסתות דרבנן וכוותיה קיימא לן כמו שפוסק בשאלתות פרשת אחרי מות (צ"ו הובא שם בתד"ה ורב) ומדווסתות דרבנן סמוך לווסתה נמי דרבנן ובשעה שיוצא לדרך אוקמוה אדאורייתא, שאם בדברים רוצה לומר אפילו באשתו נדה היה מותר, ואף על פי כן המחמיר תבא עליו ברכה.
<h2>דף יז:</h2>
הנדה מניין שנאמר בפרשת אחרי (ויקרא י"ח י"ט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה והעונש כתוב בפרשת קדושים (שם כ' י"ח) ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה [את] ערותה את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם. ונדה נקראת כשדם יוצא מן המקור והוא הנקרא חדר בלשון משנה במסכת נדה ועל ידי הדם טמאה שבעה שנאמר בפרשת זאת תהיה (שם ט"ו י"ט) ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה (ע"פ יראים סי' כ"ו).
<h2>דף יט.</h2>
חמשה דמים טמאים באשה והשאר טהורין ואלו הן, האדום והשחור כקרן כרכום כמימי אדמה וכיין מזוג, האדום כיצד הוא עינו כעמוד ראשון שיצא ראשון מדם הקזה של [בני] אדם, נותן הדם בכוס ומקיף לו ורואה, [ו]השחור עינו כעין הדיו היבש, כקרן כרכום כיצד יביא כרכום לח בגוש אדמה שעליו ולוקח מן הברור שבו הקנה האמצעי שלו שכולו כמו קנה הוא ובכל אחד [כמו] שלש קנים ובכל קנה וקנה ג' עלין ומקיף הדם לעלה האמצעי שבקנה האמצעי ורואה בו, כמימי אדמה כיצד יביא אדמה מבקעת סכני וכיוצא בה שהיא אדומה ונותן עליה מים בכלי עד שיעלו המים על העפר כקליפת השום ואין שיעור לא למים ולא לעפר ומעכרם בכלי ומשער בהן לשעתו ובמקומן כשהן עכורין, ואם צללו חוזר ומעכרן (רמב"ם איסו"ב פ"ה הל' ז'—ח'). אמנם בתוספתא (פ"ג ה"ה) שנינו [ואם] צללו לא יחזור ויעכרם פעם שנייה, ותלמוד שלנו עיקר.
<h2>דף כ.</h2>
ארבע מראות הללו אם מראה הדם כמראה כל אחד מהן או עמוק מהן הרי זה טמא, היה דיהה במראה [זה] הרי זה טהור, כבר קפרא שהיה גדול מכל האמוראים החולקים עליו, כיצד היה הדם שחור יותר מן הדיו היבש הרי זה טמא, היה פחות ממנו כגון שהיה מראהו כעין תאנה שחורה או כעין העורב הרי זה טהור וכן בשאר השלשה מראות (ע"פ רמב"ם איסו"ב פ"ה הל' ט' וע"ש ובמ"מ). ורבינו שמואל פירש בשחור עמוק ממנו טמא כגון שהוא לבן יותר ממנו כמראה חמה עמוקה מן הצל, ובירושלמי (פ"ב ה"ז) גרסינן שחור מקדיר טהור מצחצח טמא. כיין מזוג כיצד חלק אחד יין מן [היין] השרוני של ארץ ישראל חי וחדש ושני חלקי מים, היה מראה הדם עמוק ממנו או דיהה ממנו הרי זה טהור עד שיהא כמזג זה בלבד (רמב"ם שם הל' י').
<h2>דף כ:</h2>
כל שאמרנו בנדה ובזבה וביולדת במה דברים אמורים בימים קדמונים (שהיה) [שהיו] ב"ד הגדול מצויין והיו שם חכמים גדולים שמכירין את הדמים אם נולד להם ספק בראיות או בימי נדה וזבה יעלו לבית דין הגדול וישאלו כמו שהבטיחה תורה עליהם שנאמר (דברים י"ז ח') כי יפלא ממך דבר בין דם לדם, בין דם נדה לדם לידה ולדם זיבה, ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות ומשמרות ווסתותיהם וסופרות תמיד ימי נדה וימי [ה]זיבה, וטורח גדול יש במניין הימים ופעמים רבות יבאו לידי ספק שאפילו ראתה הבת דם ביום הלידה מאותו היום מתחילין (לה) למנות [לה] ימי נדה וימי זיבה כמו שבארנו (לעיל במצוה זו [הו' בנדה ל"ו א']) ולפיכך לא תטמא הבת בזיבה עד עשרה ימים שאם ראתה דם ביום שנולדה הרי ז(ה)[ו] נדה שבעה [ימים] ושלשה ימים סמוך לנדתה הרי עשרה ימים הנה למדת שמתחילת ראייה מתחלת למנות ימי נדה וימי זיבה כל ימיה ואפילו ראתה והיא קטנה, ובימי חכמי התלמוד נסתפק דבר זה בראיית הדמים, כדאמרינן בפרק כל היד (נדה כ' ב') שרבי זירא ורבא לא היו רואים דם, ונתקלקלו הווסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה ולפיכך החמירו חכמים בדבר וגזרו שיהא כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות, עוד אמר רבי זירא (נדה ס"ו א') שמהיום ההוא [ש]בנות ישראל החמירו על עצמן חומרא יתירא על זו ונהגו בכל גליות ישראל שכל בת שתראה דם אפילו לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה שבעה [ימים] נקיים מלבד יום שפסקה בו בין שראתה בעת נדתה בין שראתה בלא עת נדתה בין ראתה יום אחד או שנים [או השלשה] או השבעה כולן או יותר, משיפסוק הדם סופרת שבעה ימים נקיים כזבה גדולה וטובלת בליל שמיני, וכן היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב וצריכה שבעה [ימים] נקיים (ע"פ רמב"ם איסו"ב פי"א הל' א'—ה'). יום שפוסקת בו אינו ממניין השבעה שהרי שנינו (נדה ל"א ב') הכותים מטמאים משכב התחתון כעליון [מפני שהן בועלי נדות] ומפרש (שם ל"ג א') הטעם משום דיום שפוסקת בו סופרתו למניין שבעה (יראים סי' כ"ו דף כ"ג ב').
<h2>דף כט:</h2>
גרסינן בפרק אחרון דנדה (ס"ז ב') אמר ליה רב פפי לרבא מאחר שכל הנשים בספק זבות למה אינן טובלות ביום, אמר ליה משום דר' שמעון דתניא אחר תטהר אחר אח(ד)[ר] לכולן שלא תהא טומאה מפסקת בינתיים, רבי שמעון אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק, פירש רבינו שלמה שאומר רבי שמעון שאסור לטבול ביום שמא תבא לידי ספק, שמא תשמש מטתה ויהא בספק שמא תראה דם ביום זה אחר הטבילה ונמצאת זבה למפרע, וכן פירש רבינו יעקב בתשובתו אל רבינו משולם (ספר הישר סי' מ"ה ב'), אבל רבינו משה (איסו"ב פ"ו הל' י"ד) פירש שאסורה לשמש עד (ה)[ל]ערב שמא תבא לידי ספק, וכן משמע קצת בפרק המפלת בהלכה של טועה שאומר שם (נדה כ"ט ב') ביום אחד ועשרים יום למה אינה משמשת ומפרש משום דרבי שמעון וכו' משמע דאתשמיש עומד דאילו הטבילה מצריך אותו תנא לעשות משום טבילה בזמנה מצוה כמו שמוכיח שם, וקשה לפירושו מהו שמא תבא לידי ספק הלא בששמשה כבר באת לידי ספק אולי תראה, ועוד שאף חכמים לא נחלקו שאסורה לשמש כמו ששנינו בפרק אחרון (נדה ע"ב א') שהאשה ששמשה אחר הטבילה שלאחר הנץ החמה ששומרת יום כנגד יום עושה שזו תרבות רעה ומגע(ת)ה ובעילתה תלוייה, ועוד בפרק אחרון דנדה (ס"ז ב') באותה שהבאתי מביא דברי ר' שמעון על הטבילה, וצריך לפרש אותה דהמפלת כן, שאומר שם שהואיל ויש ספיקות רבות בעניין הטועה תהא מותרת אף לשמש ומשני הא מני רבי שמעון שמחמיר בספק ולכן בטועה התשמיש לכל הפחות אסור, אבל בטבילה מודה רבי שמעון בעניין הטועה שהיא מותרת הואיל ויש בה ספקות רבות (שם ס"ז ב' תד"ה אבל) וגם מוכיח שם שעושה שלושים וחמש טבילות בלא תשמיש כמו כן אין לחוש אם עושה גם טבילה זו.
<h2>דף ל.</h2>
שנינו בפרק המפלת (נדה ל' א'), שאין צורת הוולד נגמרת פחות מארבעים יום אחד לזכר ואחד לנקבה, הילכך המפלת בתוך ארבעים יום אינה טמאה לידה ואפילו ביום הארבעים, הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש הרי זו ספק יולדת וטמאה שבועיים אפילו לא ראתה כיולדת נקיבה ואין לה ימי טוהר כלל, המפלת צורת אדם דקה ביותר ואינה ניכרת יפה הרי זו תשב לזכר ולנקבה, כלומר שיש לה חומר ימי טומאה דנקיבה וחומר ימי טהרה דזכר וזהו הנקרא שפיר מרוקם (ע"פ רמב"ם איסו"ב פ"י הל' א'—ב'), אבא שאול אומר (נדה כ"ה א') איזהו שפיר מרוקם תחילת ברייתו של אדם כרשון, כך גירסת רבינו תם (תד"ה תחילת) ורבינו חננאל והתוספתא (נדה פ"ד ה"ד), כלומר חגב דהכי מתרגמינן (ויקרא י"א כ"ב) סלעם רשונא, ובפרק בתרא דסוטה (מ"ה ב') אומר אבא שאול שתחלת ברייתו מטיבורו ולא מראשו, גוייתו כעדשה, פיר(ו)ש רש"י הוא הגיד, שתי עיניו כשתי טיפות זבוב מרוחקות זו מזו, שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבין זה לזה, פיו מתוח כחוט השערה, וחיתוך רגלים וידים אין לו, נתבארה צורתו יותר מזה ועדיין אין ניכר בין זכר לנקבה אין בודקין אותו במים אלא בשמן שהשמן מצחצחו, ומביא קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום מלמעלה למטה אם מסכסך בידוע שהוא זכר ואם ראה באותו מקום כשעורה סדוקה הרי זו נקבה, ובכל אלו הרקימות של נפלים אין נותנים להם ימי טוהר עד שישעיר הולד (ע"פ לשון רמב"ם שם פ"י הל' ג' וע"ש) כדמסקינן [שם] בפרק המפלת (כ"ה ב').
<h2>דף לב.</h2>
במסכת נדה בפרק בנות כותים דרשו רבותינו מריבוי המקרא שאשה בת יום אחד מטמאה בנדה ובת עשרה ימים מטמאה בזיבה.
<h2>דף לג.</h2>
כל שאמרנו בנדה ובזבה וביולדת במה דברים אמורים בימים קדמונים (שהיה) [שהיו] ב"ד הגדול מצויין והיו שם חכמים גדולים שמכירין את הדמים אם נולד להם ספק בראיות או בימי נדה וזבה יעלו לבית דין הגדול וישאלו כמו שהבטיחה תורה עליהם שנאמר (דברים י"ז ח') כי יפלא ממך דבר בין דם לדם, בין דם נדה לדם לידה ולדם זיבה, ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות ומשמרות ווסתותיהם וסופרות תמיד ימי נדה וימי [ה]זיבה, וטורח גדול יש במניין הימים ופעמים רבות יבאו לידי ספק שאפילו ראתה הבת דם ביום הלידה מאותו היום מתחילין (לה) למנות [לה] ימי נדה וימי זיבה כמו שבארנו (לעיל במצוה זו [הו' בנדה ל"ו א']) ולפיכך לא תטמא הבת בזיבה עד עשרה ימים שאם ראתה דם ביום שנולדה הרי ז(ה)[ו] נדה שבעה [ימים] ושלשה ימים סמוך לנדתה הרי עשרה ימים הנה למדת שמתחילת ראייה מתחלת למנות ימי נדה וימי זיבה כל ימיה ואפילו ראתה והיא קטנה, ובימי חכמי התלמוד נסתפק דבר זה בראיית הדמים, כדאמרינן בפרק כל היד (נדה כ' ב') שרבי זירא ורבא לא היו רואים דם, ונתקלקלו הווסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה ולפיכך החמירו חכמים בדבר וגזרו שיהא כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות, עוד אמר רבי זירא (נדה ס"ו א') שמהיום ההוא [ש]בנות ישראל החמירו על עצמן חומרא יתירא על זו ונהגו בכל גליות ישראל שכל בת שתראה דם אפילו לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה שבעה [ימים] נקיים מלבד יום שפסקה בו בין שראתה בעת נדתה בין שראתה בלא עת נדתה בין ראתה יום אחד או שנים [או השלשה] או השבעה כולן או יותר, משיפסוק הדם סופרת שבעה ימים נקיים כזבה גדולה וטובלת בליל שמיני, וכן היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב וצריכה שבעה [ימים] נקיים (ע"פ רמב"ם איסו"ב פי"א הל' א'—ה'). יום שפוסקת בו אינו ממניין השבעה שהרי שנינו (נדה ל"א ב') הכותים מטמאים משכב התחתון כעליון [מפני שהן בועלי נדות] ומפרש (שם ל"ג א') הטעם משום דיום שפוסקת בו סופרתו למניין שבעה (יראים סי' כ"ו דף כ"ג ב').
גרסינן בפרק בנות כותים (נדה ל"ג א'), בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה, רואה הויא וסתרה או נוגעת הויא ולא סתרה, אמר רבא לפום חורפא שבשתא נהי דסתרה כמה תסתור שבעה דיה כבועלה, שאין קרי סותר בזיבה רק יום אחד ואם תאמר שתסתור יום אחד, ואחר תטהר אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת בנתים, והשיבו רמי בר חמא וליטעמיך גבי זב נמי היכי סתר יום אחד, לטהרתו אמר רחמנא שלא תהא מפסקת טומאה בנתים אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם הכא נמי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם, ואומר ר"י (תד"ה רואה) שרבא קבל דברי רמי בר חמא וכן משמע מתוך פר"ח שפירש דבעיא דרמי בר חמא לא איפשיטא ועוד דבפרק יוצא דופן (נדה מ"ב א') סוברים אביי ורבא ורב יוסף דרואה הויא וסתרה (ע"פ סה"ת סי' צ"ד), הילכך למדנו הלכה למעשה שהאשה ששמשה בלילה וראת למחרת דם או כתם צריכה להמתין שש עונות שלמות כרבנן דפרק רבי עקיבא במסכת שבת (פ"ו ב') שהם שלשה ימים שלימים לילה ויום שמא בכל יום תפלוט שכבת זרע (והוי) [והרי] סותרת יום הפליטה, לפיכך אם שמשה במוצאי שבת וראתה בו ביום אינה מתחלת לספור עד יום חמישי בשבת, ובערב רביעי תבדוק עצמה כדי להפסיק בטהרה ותלבש חלוק לבן או תרחץ במים הכתם ותתחיל לספור מליל חמישי ואילך ותבדוק עצמה כל ימי הספירה שחרית וערבית ותרחץ ביום רביעי בחמין שהוא יום שביעי ותטבול בליל חמישי ומותרת (ע"פ סה"ת סי' צ"ה), ואם (רצתה) [רוצה] להתחיל לספור למחרת ראיית הדם או הכתם, אם תרחץ בחמין ותקנח עצמה יפה במטלית או במוך שתכניס באותו מקום להסיר שכבת זרע אז תוכל להתחיל לספור למחרת (סימני סה"ת שם), וכן מוכיח [בפרק] שמיני דמסכת מקואות (מ"ד) ששנינו שם האשה ששמשה וירדה וטבלה ולא כבדה הבית כאלו לא טבלה, משמע דקודם טבילה יכולה לכבד ולקנח, וכענין זה מסתמא מדבר בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות ס"ט ב') שאומר שם גבי משמשת שאם מת בעלה טובלת ואוכלת בתרומה לערב. בפרק יוצא דופן (נדה מ"א ב') אמרינן דכי כתיב (ויקרא ט"ו י"ח) ורחצו במים וטמאו עד הערב מדבר בהטבילוה במטה ולא נתהפכה אבל נתהפכה כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה דאי אפשר שלא תפלוט בודאי ומוכיח שם [ד]דווקא הטבילוה במטה ונתהפכה ודאי פולטת אבל אם הלכה ברגליה אין כאן ודאות אלא הדבר בספק אם תפלוט, ומה שאין מעמיד שם המקרא על ידי קינוח ורחיצה שזה מועיל כאשר בארנו מפני שמשמעות המקרא משמע שבלא עשיית שום מעשה טובלת וטהורה לערב (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף לה:</h2>
דם הנדה ודם הזיבה ודם הקושי ודם היולדת ודם טוהר כול[ן] דם אחד [הוא] ומן המקור הוא בא, דקיימא לן בפרק בנות כותים כרב דאמר כולן מעיין אחד והתורה טמאתו והתורה טהרתו ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו ותהיה רואה דם זו טהורה וזו נדה וזו זבה (ע"פ רמב"ם איסו"ב פ"ו הל' א'), כיצד כשתראה האשה דם תחילה או כשתראה בשעת ווסתה והוא העת שקבעה לנדתה הרי זו נדה כל שבעת הימים בין ראתה כל שבעה בין לא ראתה אלא טיפה ראשונה בלבד (שם הל' ב') וטובלת לערב ומשמשת, ראתה דם ביום השמיני הרי זה דם זיבה מפני שהוא בלא עת נדתה, וכל דם ודם שתראה באותן הימים שבין ווסת נדה לווסת נדה הרי זה דם זיבה והלכה למשה מסיני שאין בין זמן נדה לזמן נידה אלא אחד עשר יום בלבד, כל שבעת הימים שנקבע לה ווסת בתחילתן הם [ה]נקראין ימי נדתה בין ראתה דם בין לא ראתה [דם] ומפני מה נקראין ימי נדתה מפני שהן ראויין לנדה וכל דם שתראה בהם תחשב לדם נדה, וכל אחד עשר יום שאחר השבעה [הם ה]נקראים ימי זיבתה בין ראתה בין לא ראתה ולמה נקראין ימי זיבתה מפני שהן ראויין לזיבה וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב והזהר בשתי שמות אלו שהן ימי נדתה וימי זיבתה, כל ימי האשה מיום שנקבע לה ווסת עד שתמות או עד שיעקור הווסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחילת יום הווסת ואחריהם אחד עשר יום ואחריהם שבעה ואחריהם י"א יום ותזהר במניין כדי שתדע בעת שתראה דם אם בימי נדה ראתה (אם) [או] בימי זיבה שכל ימיה של אשה כך הם שבעה ימי הנדה ואחד עשר יום שהן ימי זיבה אא"כ הפסיק הלידה כמו שמוכיח במסכת נדה (ל"ח א' ע"ש), אשה שראתה דם בימי זיבתה יום אחד בלבד או שני ימים זה אחר זה נקראת זבה קטנה ונקראת שומרת יום כנגד יום ואם ראתה שלשה ימים זה אחר זה הרי זו זבה גמורה והיא נקראת זבה גדולה ונקראת זבה סתם שנאמר (ויקרא ט"ו כ"ה) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, מיעוט ימים שנים רבים שלשה, אין בין זבה גדולה לזבה קטנה אלא ספירת שבעה והבאת קרבן, שזבה גדולה צריכה לספור ז' נקיים וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום אחד בלבד ואינה מביאה קרבן, וזבה גדולה מביאה קרבן כשתטהר אבל לעניין טומאה ואיסור ביאה שתיהן שוות, ותניא בת"כ (מצורע סוף פרק ט') ולאיש אשר ישכב עם טמאה להביא הבא על שומרת יום כנגד יום, כיצד ראתה דם בימי זיבתה בין שראתה דם בתחילת הלילה בין שראתה בתחילת היום הרי אותו יום כולו טמא וכאילו לא פסק הדם מעת שראתה עד ששקעה החמה ומשמרת כל הלילה ואם לא ראתה כלום בלילה משכמת למחר וטובלת לאחר הנץ החמה, כדתנן במגילה (כ' א') וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה, ומשמרת כל היום כולו, אם לא ראתה כלום הרי זה יום אחד טהור כנגד היום הטמא (והרי) [ו]מותרת לבעלה לערב, ראתה דם גם בשני בין בלילו בין ביומו אחר שטבלה הרי היום השני טמא ומשמרת כל ליל שלישי ואם לא ראתה משכמת למחר וטובלת אחר הנץ החמה ומשמרת כל היום כולו ואם לא ראתה כלום הרי זה יום אחד טהור כנגד שני ימים טמאים ומותרת לבעלה לערב, ראתה דם גם ביום ג' בין בלילו בין ביומו הרי זו זבה גדולה מאחר ששלשת הימים היו רצופים כדמוכח בסוף פרק בא סימן (נ"ד א' ותד"ה וארבעה), (וצריך) [וצריכה] לספור שבעה ימים [נקיים] טהורים בלא דם שנאמר (ויקרא ט"ו כ"ח) וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר וטובלת ביום השביעי אחר הנץ החמה והרי היא מותרת לבעלה לערב וביום השמיני מביאה קרבנה שתי תורים או שני בני יונה (רמב"ם שם הל' ב'—י"א).
<h2>דף לו.</h2>
האשה היולדת בזמן הזה וספרה שבעה ימים נקיים כמשפטה ולא טבלה ואחר כך ראתה דם הרי זו טובלת ומותרת לבעלה מיד, שכל ימי טוהר אין ראויין לא לנדה ולא לז[י]בה, אבל דם עצמו טמא ומטמא כדין דם הנדה עד שתטבול (ע"פ רמב"ם איסו"ב פ"ז הל' ח') כן אומרים בית הלל בפרק בנות כותים שמטמא לח ויבש. זה שאמרנו בראיית הדם שקודם טבילת היולדת לא תמנע האשה מלטבול, מביא רבינו יעקב (ל"ו א' תד"ה שבוע) ראיה לדבר מדאמרינן בפרק בנות כותים (שם) גבי יולדת נקבה בזוב שפסקה מלראות בשבוע ראשון ובשבוע שני לא פסקה, לדברי האומר ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה ששבוע ראשון עולה ואין שבוע שני שראתה בו סותר הספירה אף על פי שהוא דם טמא כל שכן דם טוהר שאינו סותר (ע"פ סה"ת סי' צ"ח).
<h2>דף לו:</h2>
מעוברת שהתחילה להצטער (ואחזתה) [ואחזוה] חבלי לידה והתחיל הדם לצאת קודם שתלד, אותו הדם הוא הנקרא דם הקושי והיאך דינו, אם בא בימי נדתה הרי הוא דם נדה והרי זו טמאה נדה ואם בא בימי זיבה הרי זו טהורה שנאמר בזבה (ויקרא ט"ו י"ט) דם יהיה זובה בבשרה, ודורש במסכת נדה, זובה מחמת עצמה ולא מחמת וולד ובלבד שתלד וולד חי אבל אם הפילה אין קושי לנפלים (רמב"ם איסו"ב פ"ז הל' א').
<h2>דף לז.</h2>
בפרק בנות כותים (ל"ז א') תניא רבי מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה, פירוש שאם ספרה מקצת שבעה [או כלו] ואחר כך ילדה ובשעת לידה לא ראתה אינה סותרת אף על פי שראתה בתוך השבעה של (לידה) [לידת] זכר או בתוך י"ד של לידת נקבה תשלים אחר כך ותטבול ומותרת (סה"ת סי' צ"ח), וסובר רבי מרינוס וכן סובר רבא בסמוך אליבא דרבי מרינוס שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם (שם תד"ה רבא), איבעיא להו מהו שתעלה, פירוש אם לא ראתה בתוך השבעה של לידת זכר או בתוך י"ד של נקבה אם עולין לספירה זיבתה שראתה קודם לידה או לא (סה"ת שם) או אם ילדה בזוב ובימי לידתה לא ראתה, או אפילו ראתה בתחילת שבעה לזכר וי"ד לנקבה ובסופן לא ראתה (ב)שנים או שלשה ימים מהו שיעלו למנין שבעה ותשלים אחר כך (ע"פ סה"ת סי' צ"ט בשם ר"ס גאון), פירש רבינו שלמה (ל"ז א' תד"ה אביי) בתשובה שזו הבעיא היא אליבא דרבי מרינוס דאילו לפנים בפרק בא סימן (נ"ד ב') שואל התלמוד ימי לידתה שאינה רואה בהן מהו שיעלו כו' ואין שיטת התלמוד לשאול בעיא אחת שתי פעמים בתוך הגמרא, ונחלקו על זה אביי ורבא אליבא דר' מרינוס, אביי אמר כשם שאינה סותרת כך אינה עולה ואינו סובר כברייתא דפרק בא סימן שסוברת עולה ורבא אמר שסובר רבי מרינוס דדווקא אינה סותרת אבל עולה כברייתא דפרק בא סימן [שסוברת עולה], לפי זה אין לנו כח לפסוק כרבא מאחר שלא נחלקו כי אם בדעת רבי מרינוס, וכן מוכיח לשון סותרת שהזכירו בדבריהם אבל לדעת עצמם יכולין לסבור שניהן דאין עולים או יסברו דעולין כברייתא דסוף פרק בא סימן, ובשאלתות דרב אחאי (תזריע פ"ו) פוסק כרבא מפני שאין הלכה כאביי בשמועות אלא ביע"ל קג"ם, וכן פסק רב סעדיה בחיבור טומאה וטהרה שיסד (הובא בסה"ת שם) דעולים וכן (בדברי) [סובר] רבינו חננאל ורב אלפס (שו"ת הרי"ף ד"ב סימן ל') וה"ג (דף פ"ו א'), וחולק רבינו יעקב על כולן (בתו' שם) ואומר שהלכה כאביי דאמר אין עולין, דרב פפא שהוא בתראה סובר כן בפרק בא סימן (נ"ד ב') ומפרש [גם] הברייתא שלשם שסוברת כן, ואומר רבינו יעקב שלמ"ד של לידתה היא למ"ד של יע"ל קג"ם ולפי שכבר קדם סימן היו"ד לא אמר יע"י, יאוש עד ימי, שתיבת יע"ל נוחה יותר להזכיר בגירסא, ועוד מדקדק רבינו יעקב בפרק המפלת (ל' א') בברייתא דאשה טועה, שאמר שם ש"מ ש"מ ש"מ מג' דברים ועוד היה יכול לומר ש"מ רביעי ש"מ ימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה, ומפרש שלכך לא חש לומר כן שלמדנו זה מתוך הברייתא מפני שזה פשוט לתלמוד אבל השלש דברים שלומד שם הם דבר חידוש, ודוחה ר"י (שם בתוס' ובסה"ת שם) ראייה זו שלכך לא אמר זה הש"מ מפני שאין מחלוקת בדבר זה, שלאביי לדברי הכל אין עולין ורבא נמי מודה דלרבי אליעזר אין עולין ואותה ברייתא כרבי אליעזר ולכך לא חש לאומרו, ואדרבה קשה לפירוש רבינו יעקב למה אין אביי עצמו מביא אותה ראייה דברייתא דטועה לדבריו, ועוד שכל הקדמונים והגאונים וסדר תנאים ואמוראים פירשו דלמ"ד של יע"ל קג"ם היא למ"ד של לחי העומד מאליו, ואעפ"כ נהגו בצרפת להחמיר כרבינו יעקב לומר שאין עולין הואיל והדבר יצא מפיו.
<h2>דף מ.</h2>
ונדה וזבה שוין לעניין בחכ"ם סימן בבשרה חרדל כרת מקוה, פירוש בבשרה, שכל הנשים מטמאות בבית החיצון אף על פי שלא יצא הדם חוץ לרחם שכותלי בית הרחם העמידוהו (נדה מ' א' ורש"י ד"ה מטמאות), ושתיהן מטמאין כעין החרדל ובפחות מיכן, ושתיהן בכרת, ושתיהן כשירה טבילתן במקוה כדתניא בתוספתא דמסכת זבים (פ"ג ה"א) חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים והזבה אפילו במי מקוה (ע"פ יראים סי' כ"ו ע"ש).
<h2>דף נד.</h2>
האשה שראתה דם יום אחד עשר לבדו אינה צריכה שימור יום המחרת אלא מותרת באותו יום עצמו לערב אבל מדברי סופרים צריכה שימור, ואם ראתה יום עשירי צריכה שימור לרבי יוחנן (ע"ב ב') יום אחד עשר כנגדו מן התורה, אבל אם ראתה יום עשירי ויום אחד עשר שעכשיו כלו ימי זיבה ומתחילין ימי נדה צריכה שימור יום שנים עשר לרבי יוחנן מן התורה ויש אומרים מדברי סופרים מאחר שעברו ימי זיבה וכן מוכיח בפרק בא סימן (נדה נ"ד א' ותד"ה תשמש) (סה"ת סי' פ"ו).
<h2>דף נד:</h2>
בפרק בנות כותים (ל"ז א') תניא רבי מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה, פירוש שאם ספרה מקצת שבעה [או כלו] ואחר כך ילדה ובשעת לידה לא ראתה אינה סותרת אף על פי שראתה בתוך השבעה של (לידה) [לידת] זכר או בתוך י"ד של לידת נקבה תשלים אחר כך ותטבול ומותרת (סה"ת סי' צ"ח), וסובר רבי מרינוס וכן סובר רבא בסמוך אליבא דרבי מרינוס שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם (שם תד"ה רבא), איבעיא להו מהו שתעלה, פירוש אם לא ראתה בתוך השבעה של לידת זכר או בתוך י"ד של נקבה אם עולין לספירה זיבתה שראתה קודם לידה או לא (סה"ת שם) או אם ילדה בזוב ובימי לידתה לא ראתה, או אפילו ראתה בתחילת שבעה לזכר וי"ד לנקבה ובסופן לא ראתה (ב)שנים או שלשה ימים מהו שיעלו למנין שבעה ותשלים אחר כך (ע"פ סה"ת סי' צ"ט בשם ר"ס גאון), פירש רבינו שלמה (ל"ז א' תד"ה אביי) בתשובה שזו הבעיא היא אליבא דרבי מרינוס דאילו לפנים בפרק בא סימן (נ"ד ב') שואל התלמוד ימי לידתה שאינה רואה בהן מהו שיעלו כו' ואין שיטת התלמוד לשאול בעיא אחת שתי פעמים בתוך הגמרא, ונחלקו על זה אביי ורבא אליבא דר' מרינוס, אביי אמר כשם שאינה סותרת כך אינה עולה ואינו סובר כברייתא דפרק בא סימן שסוברת עולה ורבא אמר שסובר רבי מרינוס דדווקא אינה סותרת אבל עולה כברייתא דפרק בא סימן [שסוברת עולה], לפי זה אין לנו כח לפסוק כרבא מאחר שלא נחלקו כי אם בדעת רבי מרינוס, וכן מוכיח לשון סותרת שהזכירו בדבריהם אבל לדעת עצמם יכולין לסבור שניהן דאין עולים או יסברו דעולין כברייתא דסוף פרק בא סימן, ובשאלתות דרב אחאי (תזריע פ"ו) פוסק כרבא מפני שאין הלכה כאביי בשמועות אלא ביע"ל קג"ם, וכן פסק רב סעדיה בחיבור טומאה וטהרה שיסד (הובא בסה"ת שם) דעולים וכן (בדברי) [סובר] רבינו חננאל ורב אלפס (שו"ת הרי"ף ד"ב סימן ל') וה"ג (דף פ"ו א'), וחולק רבינו יעקב על כולן (בתו' שם) ואומר שהלכה כאביי דאמר אין עולין, דרב פפא שהוא בתראה סובר כן בפרק בא סימן (נ"ד ב') ומפרש [גם] הברייתא שלשם שסוברת כן, ואומר רבינו יעקב שלמ"ד של לידתה היא למ"ד של יע"ל קג"ם ולפי שכבר קדם סימן היו"ד לא אמר יע"י, יאוש עד ימי, שתיבת יע"ל נוחה יותר להזכיר בגירסא, ועוד מדקדק רבינו יעקב בפרק המפלת (ל' א') בברייתא דאשה טועה, שאמר שם ש"מ ש"מ ש"מ מג' דברים ועוד היה יכול לומר ש"מ רביעי ש"מ ימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה, ומפרש שלכך לא חש לומר כן שלמדנו זה מתוך הברייתא מפני שזה פשוט לתלמוד אבל השלש דברים שלומד שם הם דבר חידוש, ודוחה ר"י (שם בתוס' ובסה"ת שם) ראייה זו שלכך לא אמר זה הש"מ מפני שאין מחלוקת בדבר זה, שלאביי לדברי הכל אין עולין ורבא נמי מודה דלרבי אליעזר אין עולין ואותה ברייתא כרבי אליעזר ולכך לא חש לאומרו, ואדרבה קשה לפירוש רבינו יעקב למה אין אביי עצמו מביא אותה ראייה דברייתא דטועה לדבריו, ועוד שכל הקדמונים והגאונים וסדר תנאים ואמוראים פירשו דלמ"ד של יע"ל קג"ם היא למ"ד של לחי העומד מאליו, ואעפ"כ נהגו בצרפת להחמיר כרבינו יעקב לומר שאין עולין הואיל והדבר יצא מפיו.
<h2>דף נח.</h2>
עוד שם בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה דם טהורה, דכל דבר שאין מקבל טומאה לא גזרו עליו משום כתמים, והוא הדין אם נמצא דם על בית הכסא שישבה עליו.
<h2>דף נח:</h2>
הנה דברנו ביודעת שראת דם, אבל מצאת כתם בחלוקה או בסדינה אם יודעת שיש לה חבורה או גרב שאם היתה מסירה הגלד והקליפה היתה מוציאה דם טהורה, דתולה כתם זה בזה, או בבנה או בבעלה ששכבו עמה או אשה אחרת ויודעת שיש להם מכה או גרב שיכולה להוציא דם על ידי הוצאת הקליפה כמו כן טהורה דתולה בהן, ואף על פי שעתה אינו מוציא דם מכל מקום שמא חפפו וגררו את עצמן עד שהוציאו דם בלא ראות, או נתעסקה בצפור או בבשר אדום או שישבה בצד העסוקין בהן שיכולה לתלות בהן שמשם בא הדם תולה בהם וטהורה ואפילו הכתם גדול (סה"ת סי' צ"ב), מפני שאיסור כתמים מדברי סופרים שנאמר (ויקרא ט"ו י"ט) דם יהיה זובה בבשרה, ולא כתם, הלכו בהן להקל (נדה נ"ח ב'), ואם אין מכה ולא גרב לא בה ולא באחד ששוכב עמה וגם לא נתעסקה בדבר אדום, אם הכתם גדול כגריס של פול ועוד טמאה, דמאיזה מקום בא אם לא מן המקור, ואם הכתם פחות מכגריס של פול ועוד, הוא חצי פול, רבי חנינא בן אנטיגנוס (שם) אומר תולה במאכולת ואף על פי שלא הרגה מאכולת תולה בה וטהורה, שאין לך מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דמים ואם באת להחמיר בזה לא תמצא אשה שטהורה לבעלה, לכך עד כגריס תולה בדם מאכולת, היא פרעוש וכנה, וטהורה, כל זה שנינו בפרק הרואה כתם (נ"ח ב') וכן הלכה (ע"פ לשון סה"ת שם ע"ש ובסמוך), וכן אומר [גם] בפרק כל היד (נדה י"ד ב') שצריך כגריס ועוד להוציא מספק דם מאכולת וכן סוברים רב חסדא ורבי חנינא ורבי ינאי ורבי אבהו בפרק הרואה כתם (שם) וכן הלכה, ומכאן אני סותר מה שכתב בספר התרומה (שם) דדווקא פחות מכגריס תולה. ומה שאמרנו שהכתם הנמצא בחלוק או הסדין טהור עד כגריס, ושיעורו תשע עדשות (נגעים פ"ו מ"א) שלש על שלש, והטעם לפי שתולה במאכולת, אין חילוק בדבר בין יהא כתם עגול בין יהא משוך וארוך, טהורה אם אין בה כגריס ואפילו לרבי אליעזר (בן) [ב"ר] צדוק שאומר בפרק הרואה (שם) כתם משוך בכל שהוא טמא ופוסק שם (נ"ט א') שמואל כמותו זהו דווקא אם נמצא על עד שבדקה בו אבל בכתם הנמצא בחלוק ובסדין אפילו משוך טהור עד כגריס, ומביא ראייה רבינו יצחק לדבר זה מדתניא בתוספתא (נדה פ"ז ה"ד) רבי אליעזר בן צדוק אומר משוך טמא בכל שהוא מפני שהוא דם הקינוח, משמע שמאחר שנותן טעם לדבריו מפני שהוא דם הקינוח שבכתם הנמצא בחלוק ובסדין טהור (ע"פ סה"ת שם).
גרסינן בפרק הרואה כתם עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים, פירש רבינו שמואל ואפילו יתר מכגריס ואפילו למטה מן החגור ואפילו אין לה מכה שיכולה להגלע ולהוציא דם, אמנם אין מנהג להקל כל כך בכתמים אלא במקום שיש הוכחה שעברה ביניהם (תד"ה עיר).
<h2>דף נט:</h2>
ואשה שהשתינה ומצאה דם בתוך מימי רגליה פסקו שמואל ורבי אבא כרבי יוסי שאומר בפרק האשה שהיא טהורה, והטעם הוא מפני שדם זה מן המקור לא בא אלא ממקום מימי רגלים (ע"פ סה"ת סי' ק"ו).
בפרק האשה שלש נשים שלבשו חלוק אחד זו אחר זו ואחר כך נמצא עליו כתם וכן אם ישנו במטה אחת כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות (רמב"ם איסו"ב פ"ט הל' ל"ב). והאשה שהשאילה חלוקה לנדה בין לישראלית בין לגויה תולה בה, השאילתו לבעלת הכתם אין תולה בה (ע"פ הל' כ"ט שם).
<h2>דף סג:</h2>
אסור לאדם שיבא על אשתו סמוך לווסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש שנאמר (ויקרא ט"ו ל"א) והזרתם את בני ישראל מטומאתם וסמיך ליה והדוה בנדתה כדגרסינן בפרק האשה, וכמה, אמר רבי יהודה עונה או יום או לילה זו היא עונה, ואם היה דרכה לראות ביום אסורה לשמש מתחילת היום ואם היה דרכה לראות בלילה אסורה לשמש מתחילת הלילה, עבר ווסתה ולא ראתה אסורה לשמש עד שתעבור עונת הווסת, כיצד היה דרכה לראות בשש שעות ביום אסור[ה] לשמש בתחילת היום עברו שש שעות ביום ולא ראתה אסורה לשמש עד הערב [וכן] (ו)אם היה דרכה לראות בלילה בשש שעות ועברו ולא ראת[ה] אסורה לשמש עד שתזרח השמש (ע"פ רמב"ם איסו"ב פ"ד הל' י"ב—י"ג), וכן מוכיח שם בעניין שפוסק הלכה כרבי יהודה.
<h2>דף סה:</h2>
אדם הנושא את הבתולה הלכה אף על פי שראתה דם בתחילת הבעילה לא יחוש אלא יגמור כל ביאתו ואחר כך יפרוש, שכך סוברים רבי ינאי ורבי יוחנן בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ו) ובנדה פרק תינוקת פוסקין כן רב ושמואל, ומאחר שצריך לפרוש מחמת הדם תתנהג בהמתנת שש עונות לפליטה ובספירה ככל אשר בארנו למעלה [הו' בנדה ל"ג א'] (ע"פ סה"ת סי' צ"ו).
בפרק אחרון דנדה תנו רבנן הרואה דם מחמת תשמיש פירוש כגון שרואה דם [מיד] לאחר תשמיש (מיד) או אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותבדוק עצמה שבכך הוי חיוב אשם תלוי (נדה י"ד ב' ע"ש) וכל שכן אם נמצא הדם על שלו כשפירש ממנה, בזה העניין קרוי מחמת תשמיש, הרי זו מותרת (עוד) לשמש [עוד] פעם שנייה לאחר שתטהר ואם עדיין ראתה מחמת תשמיש מותרת עוד לשמש פעם שלישית, ואם עדיין ראתה מחמת תשמיש אומרת הברייתא שלא תשמש עוד לזה הבעל אלא תתגרש ותנשא לאחר, נשאת לשני וראת[ה] דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותינשא לשלישי, נשאת לשלישי וראת דם מחמת תשמיש משמש[ת] פעם ראשונה שנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה. כיצד בודקת עצמה מביאה שפופרת, פירוש קנה של אבר ופיה רצוף שיהא חלק ולא יסרט את הבשר ובתוכה מכחול ומוך מונח על ראשו אם נמצא דם על ראש המכחול בראש המוך בידוע שהוא בא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא [בא] מן הצדדין. ונאמנת אשה לומר מכה יש (לה) [לי] באותו מקום שממנה יוצאה דם, (ע"פ סה"ת סי' ק"ו). פיר[ו]ש לטהרה שלא בשעת ווסתה (ע"פ סה"ת סי' צ"ב וע"ש) ותניא בתוספתא דנדה פרק בתרא (ה"ז) וכולן בודקים אותם בשפופרת חוץ מן הבתולה מפני שדמיה טהורים, ומקשה התלמוד ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון ומתרץ לפי שאין כל האצבעות שוות וחוזר ומקשה [הספר] ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי ומתרץ לפי שאין כל כח הבעילות שוות ופיר(ו)ש רבינו שלמה שכן מקשה התלמוד מתחילה למה תתגרש מן הראשון אלא תבדוק עצמה ומתרץ לפי שאין כל האצבעות שוות, ומאחר שמזה הטעם יכול להתירה לשני בלא בדיקה מוטב שתתגרש ותינשא לאחר עד שתתחזק בשלש אצבעות ולא תשאר לראשון בשגגת כרת, משמע לפירושו שאסורה לשמש עוד לבעל ראשון אפילו בבדיקה מאחר שהוחזקה לו שלשה פעמים וגם יכולה למצ[ו]א [לה] היתר לעצמה להתגרש ולינשא לשני בלא בדיקה, וקשה לרבינו יצחק על זה דאם לראשון אסורה אף בבדיקה אם כן לבו של בעל שני ושלישי נוקפו ופורש ועוד מקשה רבינו יצחק לפיר[ו]שו שמסתמא שכמו שקושיא שנייה שמקשה התלמוד ותבדוק בביאה ראשונה של בעל שלישי ולמה מותרת לו בלא בדיקה ומתרץ לפי שאין כל הכחות שוות כמו כן מסתמא מקשה מתחילה למה מותרת לשני בלא בדיקה הלא הוחזקה כבר ג"פ אם כן תבדוק עצמה תחילה ומתרץ אין חזקה של בעל ראשון קרויה חזקה לבעל שני דאין כל האצבעות שוות ואפילו ראתה [דם] לראשון מן המקור אולי לא תראה לשני אבל ודאי אם רוצה לבדוק את עצמה ולישאר לראשון הרשות בידה כמו שמותרת לבעל השלישי על ידי בדיקה, ומה שלא פירש התנא הבדיקה לאחר פעם שלישית של ראשון כדי שתשאר עמו כמו שפירש לבעל שלישי, נראה דמשום עצה טובה דהשתא מותרת לשני בלא בדיקה מטעם ספק ספיקא שמא לא בא [ה]דם מן המקור אלא מן הצדדין ואפילו בא לראשון מן המקור שמא לא יבא לבעל שני דאין כל האצבעות שוות, אבל אם היתה בודקת לראשון ותראה דם בראש [ה]מכחול שעכשיו נתברר שמן המקור בא לא תהא מותרת לשני (ד)[מ]טעם שאין כל האצבעות שוות בלבד, ולפי פירוש זה אם אוהבת בעלה הראשון ורוצה ליכנס בספק זה שתהא אסורה לכל אדם ועגונה כל ימיה אם תראה [דם] בראש המכחול הרשות בידה לבדוק עצמה תחת הראשון, וכן משמע בתוספתא (נדה פ"ח ה"א) דמותרת לראשון בבדיקה, ששונה שם עד כמה מותרת לינשא עד שלשה אנשים יתר מכאן אסורה לשמש עד שתבדוק ואינו מפרש שמביאה רביעית דראשון אסורה אף בבדיקה, משמע שעיקרה נשנית להשמיענו ה[י]תר בלא בדיקה, ועוד האריך ר"י בתשובתו להרב רבינו ברוך מריגנשפו"רק (סה"ת סי' ק"ו ע"ש). ודווקא ברואה מיד לאחר תשמיש כשיעור שפירשתי בתחלת השמועה אבל אם ראתה לאחר זמן שפירשתי אינה אסורה לו בכך אפילו פעמים רבות אלא מותרת לו לאחר [ספירת] שבעה [ימים] נקיים וטבילתה ואם יש רופא שסבור (לרפואתה) [לרפאות אותה] ולעצור הדם מלבא על ידי תשמיש טוב הדבר לנסות את הרפואה פעם ראשונה ושנייה קודם שהוחזקה, אבל לאחר פעם שלישית [שכבר הוחזקה] צריך להתיישב אם תוכל לסמוך על הרפואה ואפילו הוא רופא מומחה בדבר זה ולשמש אחר כך פעם רביעית (סה"ת סי' ק"ז).
<h2>דף סו.</h2>
כל שאמרנו בנדה ובזבה וביולדת במה דברים אמורים בימים קדמונים (שהיה) [שהיו] ב"ד הגדול מצויין והיו שם חכמים גדולים שמכירין את הדמים אם נולד להם ספק בראיות או בימי נדה וזבה יעלו לבית דין הגדול וישאלו כמו שהבטיחה תורה עליהם שנאמר (דברים י"ז ח') כי יפלא ממך דבר בין דם לדם, בין דם נדה לדם לידה ולדם זיבה, ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות ומשמרות ווסתותיהם וסופרות תמיד ימי נדה וימי [ה]זיבה, וטורח גדול יש במניין הימים ופעמים רבות יבאו לידי ספק שאפילו ראתה הבת דם ביום הלידה מאותו היום מתחילין (לה) למנות [לה] ימי נדה וימי זיבה כמו שבארנו (לעיל במצוה זו [הו' בנדה ל"ו א']) ולפיכך לא תטמא הבת בזיבה עד עשרה ימים שאם ראתה דם ביום שנולדה הרי ז(ה)[ו] נדה שבעה [ימים] ושלשה ימים סמוך לנדתה הרי עשרה ימים הנה למדת שמתחילת ראייה מתחלת למנות ימי נדה וימי זיבה כל ימיה ואפילו ראתה והיא קטנה, ובימי חכמי התלמוד נסתפק דבר זה בראיית הדמים, כדאמרינן בפרק כל היד (נדה כ' ב') שרבי זירא ורבא לא היו רואים דם, ונתקלקלו הווסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה ולפיכך החמירו חכמים בדבר וגזרו שיהא כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות, עוד אמר רבי זירא (נדה ס"ו א') שמהיום ההוא [ש]בנות ישראל החמירו על עצמן חומרא יתירא על זו ונהגו בכל גליות ישראל שכל בת שתראה דם אפילו לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה שבעה [ימים] נקיים מלבד יום שפסקה בו בין שראתה בעת נדתה בין שראתה בלא עת נדתה בין ראתה יום אחד או שנים [או השלשה] או השבעה כולן או יותר, משיפסוק הדם סופרת שבעה ימים נקיים כזבה גדולה וטובלת בליל שמיני, וכן היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב וצריכה שבעה [ימים] נקיים (ע"פ רמב"ם איסו"ב פי"א הל' א'—ה'). יום שפוסקת בו אינו ממניין השבעה שהרי שנינו (נדה ל"א ב') הכותים מטמאים משכב התחתון כעליון [מפני שהן בועלי נדות] ומפרש (שם ל"ג א') הטעם משום דיום שפוסקת בו סופרתו למניין שבעה (יראים סי' כ"ו דף כ"ג ב').
ובפרק תינוקת אומר רבא שאם הפילה אשה נפל ואינה יודעת אם ראתה אם לאו טמאה, שאי אפשר לפתיחת הקבר [של רחם] בלא דם, ובפ"ד מחוסרי כפרה במסכת כריתות (י' א') אמר רבא שם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ונראה לפרש שרבא אומר כן במסכת כריתות אליבא דההיא ברייתא וליה לא סבירא ליה, ובשאלתות דרב אחאי (תזריע פ"ה) פירש שבמסכת כריתות מדבר בנפל שלא נגמרה צורתו, הילכך לכל הפחות אנחנו שאין אנו בקיאין בגמר צורת הוולד, אשה שילדה בין וולד של קיימא בין נפל יש לנו לפסוק שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ונשים שלנו חשבינן להו כיולדות בזוב מדרבי זירא דאמר (נדה ס"ו א') בטיפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים (ע"פ סה"ת סי' צ"ו—צ"ז). והמשפט כן הוא שיולדת בזוב שלא פסק דמה אין לה דם טוהר אלא כל דם שתראה כדם זיבה הוא עד שתספור ז' נקיים אחר שתשלים ז' לזכר ושבועיים לנקבה ואחר כך תטבול, ואפילו ראתה דם אחרי כן בתוך ארבעים יום מלידת הזכר ושמונים מלידת נקבה הכתוב קראם דמי טהרה (ע"פ לשון הרמב"ם איסו"ב פ"ז הל' ז' ע"ש).
חומרא גדולה החמירו על עצמן בבבל ובארץ ישראל ובספרד ובארץ המערב, היא ממלכת מרו"ק, שאין נותנין דמי טוהר ליולדת כלל וכל דם (שהיא) שרואה בתוך מלאת סופרת לו ז' נקיים כמו אחר מלאת, אבל בלונברדיא"ה ואשכנז ואגפיה וצרפת וארץ האי בועלין על דם טוהר כדין התלמוד, שחומרא דרבי זירא אינה אלא בדם טמא ולא ביושבת על דמי טהרה.
בפרק בתרא דנדה אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים ואין חילוק בין גדולה לקטנה דכשם שגדולה רואה דם מחמת חימוד כן קטנה רואה דם מחמת חימוד, ואם נשאת קודם הספירה החתן אסור לישן בחדר שהכלה שם אלא אם כן יש עמהם אחר באותו חדר כיון שעדיין לא בא מעולם אל אשה זאת אסור להתייחד עמה אולי יהא יצרו תוקפו ויבא עליה באיסור כדאמרינן בפרק קמא דכתובות (ד' ב') שאם פירסה כלה נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים (ע"פ סה"ת סי' ק"ח—ק"ט).
<h2>דף סו:</h2>
ואמר רבא בפרק אחרון דנדה (ס"ו ב') טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול פעם אחרת ואם לאו צריכה לחוף ולטבול, והא דאמרינן בפרק קמא דחולין (י' א') טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי(א) לי שלא היה עלי קודם לכן בשעת טבילה יש להעמידה בשלא טבל סמוך לחפיפה, ורבינו יעקב תירץ שבמסכת חולין מדבר בגוף שאין שם חפיפה [ו]לכך צריך לומר ברי(א) לי אבל במסכת נדה מדבר בראש שחפף, ומביא ראייה שחפיפות אינה בגוף כ"א בראש מדאמר רבא (נדה ס"ו ב') אשה לא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי חמה תוכל לחוף משום דמשרו מזיא, כך ראה מורי בפירוש רבינו (חנני) [חננאל], ולא גרסינן אבל בקרירי לא משום דמשרו מזיא, ודומה שר"ח [נ"א שרבינו יעקב] רוצה לפרש משרו כעין שרייה כלומר שהשיער נחפף היטב על ידם, עוד מביא ראיה מפרק חלק (סנהדרין צ"ה א') גבי אבישי בן צרויה שהיה חופף את ראשו, וכן הלל שהיה חופף ראשו במסכת שבת (ל"א א'), ובמסכת נזיר (מ"ב א') נזיר חופף ראשו ומפספס אבל לא סורק, וכן לא יחוף ראשו באדמה, ועוד ראייה מהא דאמר בבבא קמא פרק מרובה (פ"ב א') גבי עזרא שתיקן חפיפה, דאורייתא עיוני בעלמא דילמא מיקטר כלומר שנקשר השיער, ובא עזרא ותיקן חפיפה, ומה שאומר בכתובות (י"ז ב') משחא דחפיפותא קאמר מר, לשם מדבר בחטטין שבראש. והרב רבינו שמחה כתב במחזור ויטרי בשם רבינו שלמה כי חפיפה היא בכל הגוף מדאמרינן בפרק בתרא דנדה (ס"ז ב') גבי אשתו של ראש גולה שהיתה בכעס רב עם בעלה והלך רב נחמן לפייסה והיתה רוצה לדחות הטבילה עד למחר ואמר לה למה תמתיני עד למחר אטו עבדי חסרת דודי חסרת טשטקי חסרת, ופירש רבינו שלמה טשטקי כסא לישב עליו במרחץ, דודי להחם [ה]מרחץ, ואם לא היה צריך לחוף אלא ראשה לא היה צריך כל זה, אמנם רבי' חננאל פיר(ו)ש דודי חסרת להחם בהן חמין ולהשליך במקוה מפני הצינה, ואף לפירוש רבינו שלמה שפירש לרחוץ בחמין יש לפרש שלאחר שתעלה מן המים הצוננים תכנס בחמין להחם גופה, וטשטקי פירש רבינו סעדיה מסרקות, מ"מ נכון להחמיר לעשות חפיפה בכל הגוף ולסרוק ראשה במסרק פן נתקשרו השערות דא"ר הונא (נדה ס"ז א') נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינה חוצצת שתים איני יודע (ע"פ סה"ת סי' ק"ב—ק"ג ונדה ס"ו ב' תד"ה אם) ורבי יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת והלכה כרבי יוחנן שהוא רבו.
<h2>דף סז.</h2>
גרסינן בנדה פרק אחרון (ס"ז א') שאבוה דשמואל היה עושה לבנותיו מקוואות בימי ניסן ומפרש בפרק במה אשה (שבת ס"ה ב') שמא ירבו הגשמים הנוטפין על הזוחלין הנובעין ותניא בת"כ (שמיני פרשה ט') אך מעיין [ובור], מיעוט לדרוש מעיין מטהר בזוחלין, [ו]פירש רבינו יעקב (בכורות נ"ה ב' תד"ה שמא) מכח ראיות וכן פירש בה"ג שמעיין מטהר אף בזוחלין והוא הדין באשבורן אבל המקוה אינו מטהר אלא במים נחים באשבורן ולא בזוחלין, וכיון דרבו נוטפים שהם מי גשמים והם זוחלין פסולין למקוה. ופוסק רבינו יעקב (שם תד"ה אין) שאנחנו מותרין עתה לטבול בנהרות אף בימי ניסן אף על פי שהן זוחלין דאין לחוש לרבו הנוטפין, דהא תניא במסכת תענית (כ"ה ב') אין לך כל טפח וטפח שיורד מלמעלה שאין התהום עולה לקראתו טפחיים וכן אמר שמואל (שבת ס"ה ב') נהרא מכיפיה מיבריך כלומר עיקר מה שגדל הנהר גדל מסלע שלו וממקורו הוא מתברך. ושאר דיני מקוה יתבארו בהלכות מקוואות (עשין רמ"ח).
וצריך להסיר כל גלד וכל מכה כדאמר רמי בר חמא האי ריבדא דכוסילתא, פירוש מכה של הקזה, עד תלתא יומי לא חייצה, שעדיין הגלד לח הוא, מכאן ואילך חוצץ, שנתייבש ונדבק בדוחק על הבשר, ואפילו מצטער אם יסיר הגלד מעל המכה או אבעבועות שחין [שהיו על בשרו] שעתה לא היה דעתו להסיר וקרוי אינו מקפיד, מכל מקום רגילות הוא להסיר הכל או ימתין עד שיתרפא ויוכל להסיר בקל כל זה פיר(ו)ש רבינו יצחק בתשובה אחת (ע"פ סה"ת סי' ק"ג).
אמר מר עוקבא (נדה ס"ז א') ליפלוף שבעין ששנינו במסכת מקוואות (פ"ט מ"ד) שאינו חוצץ דווקא בלח אבל (אם היה) [ב]יבש חוצץ, פירוש ליפלוף ליחה לבנה קציא"ה בלע"ז, ומה ששנינו במסכת מקואות (פ"ט מ"ב) ליפלוף שחוץ לעין חוצץ זהו מפני שסתמו [הוא] יבש אבל אותו שבתוך העין סתמו לח ולא הוצרך לפרש זה בגוף המשנה (ע"פ סה"ת סי' ק"ג), ורבינו יעקב (תד"ה ליפלוף) מפרש שחוץ לעין חוצץ בין לח בין יבש, אמנם לגירסא דגרסינן (נדה ס"ז א') ה"מ לטהרות ליפלוף וריבדא דכוסילתא אין חוצצין [נ"א חוששין], לכל הפחות בדיעבד כאשר בארנו לעיל [הו' בנדה ס"ז א' מקואות פ"ח מ"ה].
האשה צריכה בשעת טבילה להרחיב ירכותיה שלא יגעו זה לזה ולא לגופה ולפשוט זרועותיה מעל גופה כדי שיכנסו המים בכל מקום, כדאמר ריש לקיש בפרק אחרון דנדה (ס"ז א') אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה (סה"ת סי' ק"ב ע"ש) [כ]דתנן במסכת נגעים (פ"ב מ"ד) האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים והאשה נראית כעורכת פת וכמניקה את בנה, ובספרים במסכת נדה לא כתיב כעורכת אלא כאורגת, אמנם פיר(ו)ש בערוך (ערך עדר) כי היכי דבעינן דרך גדילתה [כשהיא בודקת] לטהרה מנגעים הכי נמי בעינן שתטבול דרך גדילתה [כשהיא בודקת] לטהרות אבל לבעלה לא צריך. ופירוש זה הדבר דרך גדילתה כמו דרך גידוליה כמו שרגילה להיות כשהיא הולכת (ע"פ סה"ת שם) כדמפרש והולך, והמשנה מפרש בת"כ (תזריע פרק ד' ה"ג) (ו)לכל מראה עיני הכהן (ויקרא י"ג י"ב) פרט לבית הסתרים, מכאן אמרו האיש נראה כעודר בבית הסתרים וכמוסק בבית השחי, כלומר צריך לכוף את עצמו כאילו הוא עודר כדי שיראנו הכהן, ואם אין ראוי לראות בעניין זה טהור שאין צריך לכוף יותר, שיתר על כן חשוב בית הסתרים וטהור וגם צריך לפשוט זרועותיו כמוסק זתים כדי שיראה הכהן בית השחי והאשה כעורכת פת, לפשוט זרועותיה ולפסוק יריכיה במקצת כדי להתחזק לערוך את הפת בחוזק [בבית הסתרים] וכמניקה את בנה לעניין להגביה [את] הדד [ו]כאורגת בעמודים [בעמודיה] שמגבהת יד[ה] הימנית עד שמגלה בית השחי, יתר על כן הוא בית הסתרים ואין קפידא אם אין מים באין שם רק שיהא ראוי לביאת מים (ע"פ סה"ת שם ע"ש). שנינו במסכת מקוואות (פ"ח מ"ה) נתנה שערה בפיה קרצה שפתותיה כלומר דחקה שפתותיה לא עלתה לה טבילה [שצריכה ראוי לביאת מים]. ואמר רבי יוחנן בפרק אחרון דנידה (ס"ז א') עצמה עיניה ביותר פתחה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה, שצריך ראוי לביאת מים. ואמר רבא (נדה ס"ו ב') לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה [ש]אף על פי שאין צריכין לביאת מים צריך שיהו ראוין לביאת מים. אמר רבא (שם) האשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול מפני שנבעתת לטבול ותמהר ולא תטבול יפה, ומשום טעם זה אומר שם אשה לא תטבול בנמל מפני שנבעתת מהמון עם המתאספים שם ואבוה דשמואל (ס"ז א') הוה עביד מפצי לבנתיה, פירוש מחצלות לפורשם לצניעות שלא יראום בני אדם וימהרו לטבול, כך פיר(ו)ש ר"ח והערוך (ערך כף) וכן אומר רבינו יעקב, ולא גרסינן מה שכתוב שם בספרים ואף על גב דליכא השתא אימר ברדיוני נפל כלומר על ידי נדידה נפלו, כי גרסא זו [היא] על מה שאומר שם (ס"ז א') נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל [נ"א שבין] ידיה (ס"ו ב' תד"ה אשה). ובספרים ישנים ובפירוש ר"ח ובספר רב אלפס (הל' נדה מסכת שבועות דף ו' ב') כתוב אחר פתחה עיניה ביותר וכו' ולית הילכתא ככל הני שמעתתא כי איתמר הני לטהרות אבל לבעלה לא כי הא דאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה, ופירש בערוך (ערך עדר) כי היכי דבעינן דרך גדילתה כשהיא בודקת לטהרה מנגעה הכי נמי בעינן שתטבול דרך גדילתה לטהרות אבל לבעל[ה] לא, משמע דקאי אההיא דאשה לא תטבול אלא [כ]דרך גדילתה ואריבדא דכוסילתא ואנתנה תבשיל לבנה ואפתחה עיניה ביותר וכן גבי כלי חרס ונמל, ורבינו שלמה (בתשובה, הובאה בתד"ה פתחה) מחקה מפני שכל האמוראים שאמרו [ה]דברים ההם היו בבבל שאין שם טהרות ועוד היה מקשה כמה דברים, אבל רבינו יעקב אומר (שם תד"ה אשה) כי אותה הגירסא היא בחיבור רב סעדיה ובה"ג, וגם רבינו משה (מקואות פ"ב הל' כ"ב) כתבה ואין לשנותה, וכן מצינו במסכת מקוואות (פ"ט מ"א) (דקאמר) [דתנן] ואלו חוצצין באדם וקחשיב בית הסתרים משמע דבעינן ביאת מים ממש ועל כרחך היינו לטהרות דאילו לבעלה לא בעינן ביאת מים ממש אלא ראוי לביאת מים כדאיתא בנדה פרק בתרא (ס"ו ב'), אמנם רואה אני בזה את דברי הרב רבי אליעזר (יראים סי' כ"ו דף ל"ב ב') שאומר דאף לגירסא זו אינו אומר לית הילכתא אלא בדיעבד אבל לכתחילה צריך ליזהר בכולן.
<h2>דף סז:</h2>
בנדה פרק אחרון שוים רב ור' יוחנן שנדה בין בזמנה כגון בשביעי בין שלא בזמנה כגון בשמיני ובתשיעי לא תטבול אלא בלילה, בשביעי לא תטבול אלא בלילה מן התורה שהרי צריכה ז' ימים [נקיים] שלמים לילה ויום, ובשמיני ובט' לא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה, פירוש שתהא בתה סבורה שהוא יום הז' ותעשה כך היא לעצמה ותטבול ביום הז' ואומר שם שהתקין רב אידי בר אבין בעיר נרש שיטבלו הנשים ביום הח' מפני פחד האריות וכן רב אחא בר יעקב בעירו מפני פחד הגנבים וכן רב יהודה בעירו מפני הצינה וכן רבא במחוזא מפני שומרי העיר המעלילים אותם ההולכים בלילות, ואם לא כך היו כולם מצריכים לטבול בלילה אף על פי שבימיהם היתה נוהגת חומרא דרבי זירא כדגרסינן התם אמר ליה רב (פפי) [פפא] לרבא מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן לטבלו ביממא (תו' ד"ה משום וסה"ת סי' ק"א) והשיב לו שאין לעשות כן משום דר' שמעון ודבר זה בארנו למעלה (ל"ו ג'). רבינו שמואל היה מצריך ללכת לטבול אחר חשיכה (סה"ת שם וע"ש) ור"ת לא היה מצריך רק כשתשוב מן הטבילה יהיה חשיכה (תו' שם) ומורי כתב שנכון להחמיר כרבינו שמואל משום סרך בתה שלא תאמר [הבת] שאמה מבעוד יום טבלה. ורבינו משולם התיר בעיר שיש לחוש מפני גנבים או מפני (ו)שומרי העיר לחוף בערב שבת שהוא יום ז' שלה ולטבול (ו)למחרת ביום השבת שהוא יום השמיני שלה, ואסר רבינו יעקב לעשות כן מפני שיש כאן שתי קולות, קולא אחת לטבול ביום שיש לחוש לסרך בתה וקולא אחרת להרחיק החפיפה מן הטבילה ושתי קולות ביחד לא מצינו שיתיר התלמוד (תו' וסה"ת שם).
פוסק רבינו יצחק (נדה ס"ח א' תד"ה הא) דנדה שאירע טבילתה ליל ט' באב אסורה לטבול ואין הלכה כאותה ברייתא דתניא בפרק ח' שרצים (שבת קי"א א') כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים, שהרי במסכת תענית (י"ג א') חולק רבי חנינא סגן הכהנים ואומר כדי הוא בית א-להינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה ואמרינן בירושלמי (ביצה פ"ב ה"ב) על זה הורה רבי לוי כהדא דרבי חנינא סגן הכהנים (סה"ת סי' ק"ח).
גרסינן בפרק אחרון דנדה (ס"ז ב') אמר ליה רב פפי לרבא מאחר שכל הנשים בספק זבות למה אינן טובלות ביום, אמר ליה משום דר' שמעון דתניא אחר תטהר אחר אח(ד)[ר] לכולן שלא תהא טומאה מפסקת בינתיים, רבי שמעון אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק, פירש רבינו שלמה שאומר רבי שמעון שאסור לטבול ביום שמא תבא לידי ספק, שמא תשמש מטתה ויהא בספק שמא תראה דם ביום זה אחר הטבילה ונמצאת זבה למפרע, וכן פירש רבינו יעקב בתשובתו אל רבינו משולם (ספר הישר סי' מ"ה ב'), אבל רבינו משה (איסו"ב פ"ו הל' י"ד) פירש שאסורה לשמש עד (ה)[ל]ערב שמא תבא לידי ספק, וכן משמע קצת בפרק המפלת בהלכה של טועה שאומר שם (נדה כ"ט ב') ביום אחד ועשרים יום למה אינה משמשת ומפרש משום דרבי שמעון וכו' משמע דאתשמיש עומד דאילו הטבילה מצריך אותו תנא לעשות משום טבילה בזמנה מצוה כמו שמוכיח שם, וקשה לפירושו מהו שמא תבא לידי ספק הלא בששמשה כבר באת לידי ספק אולי תראה, ועוד שאף חכמים לא נחלקו שאסורה לשמש כמו ששנינו בפרק אחרון (נדה ע"ב א') שהאשה ששמשה אחר הטבילה שלאחר הנץ החמה ששומרת יום כנגד יום עושה שזו תרבות רעה ומגע(ת)ה ובעילתה תלוייה, ועוד בפרק אחרון דנדה (ס"ז ב') באותה שהבאתי מביא דברי ר' שמעון על הטבילה, וצריך לפרש אותה דהמפלת כן, שאומר שם שהואיל ויש ספיקות רבות בעניין הטועה תהא מותרת אף לשמש ומשני הא מני רבי שמעון שמחמיר בספק ולכן בטועה התשמיש לכל הפחות אסור, אבל בטבילה מודה רבי שמעון בעניין הטועה שהיא מותרת הואיל ויש בה ספקות רבות (שם ס"ז ב' תד"ה אבל) וגם מוכיח שם שעושה שלושים וחמש טבילות בלא תשמיש כמו כן אין לחוש אם עושה גם טבילה זו.
<h2>דף סח.</h2>
גרסינן בפרק אחרון דמסכת נדה אמר רבי יוחנן אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול למוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה קשיא הילכתא אהילכתא, שאומר שם עוד שהילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, ומתרץ לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר ופיר(ו)ש שם רבינו שלמה ותמה על (עצמה) [עצמך] היאך אשה חופפת וכו' כלומר בקושי התירו להרחיק טבילתה מחפיפתה אלא מפני שבעניין זה טוב יותר לחוף ביום שאם חופפת בלילה מתוך שתאבה לבעלה ממהרת ואין חופפת כראוי, ופיר(ו)ש הא דאפשר לחוף ביום כגון בימי החול חופפת ביום הא דלא אפשר לחוף ביום כי אם בלילה כגון שחל ליל טבילתה במוצאי שבת שאם (חופף) [חופפת] ערב שבת לא תהא סמוכה לטבילתה לכך חופפת ליל טבילתה במוצאי שבת, אפס במקום שאינה יכולה לחוף במוצאי שבת כגון שאירע בו יום טוב פסקינן שם (ס"ז ב') כרב חסדא שאומר שם ד(ה)אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת או בליל שני של יום טוב שלאחר השבת, ובשאלתות דרב אחאי פרשת אחרי מות (צ"ו) מפרש להפך הא דאפשר לחוף בלילה לא תחוף אלא בלילה ולא ביום הא דלא אפשר לחוף בלילה כגון שהיה שבת או יום טוב אז אינה חופפת בלילה, ולפי זה הפירוש נשים שלנו שחופפות תמיד ביום הואיל ונכנסות שם בחמין בעוד היום גדול ושוהות שם עד הערב חשובה חפיפה זו כאילו היא בלילה לדברי הכל, ורבינו יעקב מפרש שאין מדבר כלל בימי החול אלא כך הוא אומר, במקום שאפשר לחוף במוצאי שבת תחוף בלילה ולא תרחיק לחוף מע"ש אבל במקום שאי אפשר לחוף במוצאי שבת כגון שאירע בו י"ט אז חופפת בע"ש אע"פ שטבילתה בליל מוצאי שבת או בליל שני בשבת שהוא י"ט (ס"ח א' בתוספות וסה"ת סי' צ"ט) ולכל הפירושים [מנהג] נשים שלנו שחופפות [ביום] ורוחצות בחמין עד הערב וטובלות בלילה מנהג כשר הוא, טוב ונכון [הוא] הדבר לאשה החופפ(ו)ת מע"ש וטובלת למוצאי שבת שתרחץ מע"ש כל גופה וראשה וכשיהיה מוצאי שבת תחמם קדרה גדולה מלאה מים חמין ותשפשף שם גופה בידים ותסרק גם ראשה עוד במסרק היטב, ואם הוא יום טוב במוצאי שבת או חל [ליל] טבילתה ליל שני בשבת והרי שני ימים טובים אירע[ו] באחד בשבת שאינה יכולה לרחוץ בחמין כלל ולא לסרוק כלל ראשה אז תרחוץ בחמין מע"ש ותחוף ותסרוק ותשמור עצמה בימים שבנתים בכל היכולת מכל טינוף ובליל טבילתה תנקר ותחצוץ שיניה בטוב מפני המאכל שאכלה בימים שבנתים שלא ישאר פירורין ולא בשר ולא עצם שאם היה שום דבר [נ"א עצם] בין שיניה בשעת טבילתה יהיה חוצץ, שאף על פי שאין צריך ביאת מים (בשיניה) [בין שיניה] מכל מקום ראוי(ם) לביאת מים בעינן שהרי מעשה היה בשפחתו של בית רבי (ס"ו ב') שטבלה ומצאה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת (סה"ת סי' ק').
<h2>דף סח:</h2>
הלכה למעשה הוא שהאשה ביום שפוסקת בו מלראות תלבש בגדים לבנים נקיים מכתמים קודם שיהיה לילה, ותתחיל לספור למחרת שבעת ימי ספירתה וכל ז' ימי ספירתה צריכה ליקח בגד פשתן נקי ולבן או מוך (ע"פ סה"ת סי' פ"ז) ולהכניסו באותו מקום בעומק ולחורין ולסדקין, שכן מוכיח בפ"ק דנדה (ה' א') שאומר שם כשהיא ממהרת אינה מכניסתו לחורין ולסדקין (ע"פ יראים סי' כ"ו דף כ"ו א'), ולהוציאו ולראות אם ניכר בו שום אדמומית וכן עושה שחרית וערבית, בשחר כשעומדת ממטתה וערבית כשהולכת לבית הכנסת קודם שיהא לילה (ע"פ סה"ת שם). ואם שכחה ולא בדקה עצמה כי אם יום שפסקה בו לערב, ולמחרת שהוא יום ראשון של ספירה בדקה עצמה שחרית וערבית ולא בדקה עצמה עד יום השביעי כמו כן שחרית וערבית מותרת וטובלת בלילה וטהורה, כדתנן בפרק אחרון (נדה ס"ח ב') הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור ויום שביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו רבי אליעזר אומר הרי אלו בחזקת טהורין רבי עקיבא אומר אין להם אלא יום שביעי בלבד, ובפרק ראשון (ז' ב') פוסק שמואל כרבי אליעזר בארבע וזו אחת מהן (סה"ת סי' פ"ח). אבל אם בדקה יום ראשון ויום שמיני בלבד ולא ביום השביעי בזה נחלקו רב ורבי חנינא בפרק אחרון (ס"ט א') ואליבא דרבי אליעזר, שרב מתיר הואיל ובדקה בתחילתן של שבעה אף על פי שלא בדקה בסופן ורבי חנינא אוסר הואיל ולא בדקה בסופן, ואומר שם שכמו שמתיר רב תחילתן אף על פי שאין סופן כך מתיר [רב] סופן אף על פי שאין תחילתן, כלומר שבדקה עצמה יום שביעי ולא בדקה יום ראשון, והואיל ולא נתברר הלכה כדברי מי ראוי להחמיר כדברי רבי חנינא שלא יהא יותר מחמשה ימים בין בדיקה לבדיקה מלבד [בדיקת] יום שפסקה בו שצריכה לבדוק לערב כדי להפריש בטהרה (ע"פ סה"ת שם ע"ש), ואם בדקה עצמה לערב של יום שפוסקת בו כדי להפסיק בטהרה ולמחרת שהוא יום ראשון לא בדקה וגם ביום הז' לא בדקה עד יום השמיני בזה אפילו רב מודה שאינו מועיל כלום שהרי אין כאן לא תחילתן ולא סופן (סה"ת שם). ובספר חפץ פוסק רב ור' חנינא הלכה כרב, ומכל מקום מאחר שאין זה פסק מבורר ראוי להחמיר בדבר.
<h2>דף עב:</h2>
האשה שראתה דם יום אחד עשר לבדו אינה צריכה שימור יום המחרת אלא מותרת באותו יום עצמו לערב אבל מדברי סופרים צריכה שימור, ואם ראתה יום עשירי צריכה שימור לרבי יוחנן (ע"ב ב') יום אחד עשר כנגדו מן התורה, אבל אם ראתה יום עשירי ויום אחד עשר שעכשיו כלו ימי זיבה ומתחילין ימי נדה צריכה שימור יום שנים עשר לרבי יוחנן מן התורה ויש אומרים מדברי סופרים מאחר שעברו ימי זיבה וכן מוכיח בפרק בא סימן (נדה נ"ד א' ותד"ה תשמש) (סה"ת סי' פ"ו).
זבה קטנה שטבלה בלילה של יום השימור או זבה גדולה שטבלה בליל שביעי כאלו לא טבלה והרי היא כנדה שטבלה בתוך שבעה (רמב"ם איסו"ב פ"ו הל' י"ב). וכל אלו החילוקין של נדות וז[י]בות מפורשים בסוף מסכת נדה לרבי אלעזר בן עזריה הלכה למשה מסיני ולרבי עקיבא מן המקראות. זבה שספרה ששה ימים נקיים ובשביעי ראתה דם אפילו סמוך לשקיעת החמה סתרה הכל וחוזרת למנות מאחר היום הטמא שבעה ימים נקיים, פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד מפני שהיא כזב שראה קרי שסותר יום אחד (רמב"ם שם הל' ט"ו—ט"ז).
